פעם הכל היה פשוט. היתה במבה אחת, ובושם היה שייך למותגים גדולים שמכרו גם אופנה או קוסמטיקה. היום יש כבר 50 גוונים של במבה — וגם עולם הבישום עבר את אותו הדבר.
אם אתם מתבלבלים בין נישה, מיינסטרים ומאסטיז׳ — ובעיקר אם שילמתם פעם הרבה כסף על בושם בגלל המילה “נישה” — הפוסט הזה בשבילכם.
ב-1976 הגיח לעולם המותג L’Artisan Parfumeur, ואיתו הגיע המונח niche — בשמי נישה.
בגדול מדובר בגישה ששמה לה למטרה שימוש בחומרים איכותיים, ולאו דווקא מתמקדת בשיווק מסיבי. ההגדרה כוללת גם כמות מקסימלית של בקבוקים.
שימו לב: ההגדרה מתעסקת בבשם ובייצור — לא בחומרים. נחזור לזה.
בשמי המיינסטרים (mass market) נוצרים בבתי הבישום הגדולים — כמו IFF או Givaudan — על פי בריף שמותגים כמו גרלן או איב סאן לוראן נתנו להם. הם מיוצרים בכמויות מטורפות ונמכרים בלא מעט מקומות.
בשמנים שלמדו בכוחות עצמם או בבתי הספר הגדולים, שהחליטו שבא להם ליצור בושם משלהם. הם גם הכינו את הפורמולה וגם הבעלים של המותג עצמו. בעיקרון זה הכי הנד-מייד שיש.
לדוגמה: Papillon, אנדי טאור (Andy Tauer), שגם יצר מהפכה בשיווק.
מישהו מחליט שהוא רוצה מותג בושם משלו — אבל הוא לא בשם. אז הוא פונה לבשמן פרטי או לחברה גדולה ומבקש שיכינו לו את הבושם. שלושה חודשים אחרי — המותג נולד.
לדוגמה: שרה בייקר (Sarah Baker), אמויאז׳ (Amouage).
אז המיינסטרים החליט שגם הוא רוצה קצת מכל הטוב הזה, וכך הופיע המאסטיז׳ (masstige): הבעלות היא של בתים מהמיינסטרים, עם תקציבי ענק של המיינסטרים — אבל מיוצר במהדורות מוגבלות ובאיכות של נישה. למשל בלמין, בוורלי הילס או שנאל.
ודרך אגב — רוב מותגי הנישה המצליחים, כמו ג׳ו מלון או לה לבו, בסוף נקנים בידי הבתים הגדולים. באותו הרגע זה הופך למאסטיז׳ — והמחיר מזנק.
הרבה פעמים אני קוראת שאנשים קונים בשמי נישה יקרים רק בגלל שהם מכילים יותר חומרים טבעיים, נדירים ויקרים מאוד.
אז זהו שלא.
כפי שראינו, ההגדרה של נישה לא מתעסקת בחומרים אלא בבשם ובייצור. בנוסף, אין הגדרה כמה טבעי מותר לשים בבושם כדי שאפשר יהיה להצהיר שהוא “טבעי” — זה תלוי במחלקת השיווק ובהחלטה שלה מה להדגיש.
כשחברה מחליטה להוציא בושם יש לה מחיר מטרה ובריף. הבריף מתאר על מה הבושם, והבשמים צריכים לעמוד במחיר המטרה.
לפעמים יכינו אקורד של ברגמוט וחומרים אחרים, כדי שישאר כסף להכניס ורד אמיתי בריכוז של 0.01 — שזה כלום — רק בשביל להכניס אותו לפרסום.
והשוס הוא שאם העלות של בושם רגיל היא בין דולר אחד לשניים, העלות של בושם נישה תנוע בין ארבעה לשמונה דולרים. כן, זה כל ההבדל בעלות הייצור.
שלא תבינו לא נכון — אני לא מזלזלת בבשמי הנישה, להיפך. זה גורם לחברות להתאמץ יותר, להשתמש בעוד חומרים מהמגוון (לא בהכרח נדירים או טבעיים), ולייצר באופן שמעודד קיימות. וזה בסדר גמור — אפילו אם זה נעשה בשם אלת המכירות.
אם אתם מחפשים דברים מיוחדים — תקנו מבשמים עצמאיים. הם יוצרים בשם האומנות ולא תלויים לחסדי מחיר המטרה.
ובקיצור: תקנו מה שאתם אוהבים, מה שמרגיש לכם טוב — ולא בגלל המחיר.
ברמה שבה מבינים מה יש בבקבוק, השיווק מפסיק לעבוד עליכם. בקורס הבישום לומדים את הצד השני של המתרס — חומרי גלם, פורמולות ואיך בושם באמת נבנה. ואם בא לכם להתנסות ישירות — בסדנת בישום תרקחו בושם אישי ביום אחד.
כל בושם שאתם אוהבים התחיל ברעיון ובכמה טיפות. בסדנאות ובקורס של דאנסנט תלמדו להרכיב בושם משלכם — מהתו הראשון ועד הבקבוק. יש שאלה? דברו איתי ישירות.
עקבו אחרי ברשת
כדי להיות מעודכנים במבצעים, הנחות
ומוצרים חדשים – הרשמו לניוזלטר!
אוקיי, תעזרי לי לבחור?
בטח, תלחצו כאן
